פסק-דין בתיק תע"א 11366-08

א.         רקע

התובע, שעבד אצל הנתבעת כנהג הסעות החל מיום 13/12/2005, הגיש ביום 12/11/2008 תביעתו לבית הדין.

מועד סיום העסקתו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

התובע טוען בתצהירו כי הועסק אצל הנתבעת עד ליום 1/4/2009 ואילו הנתבעת טוענת, כי הועסק אצלה עד ליום 30/5/2008, עת נפגע בפגיעת עבודה.

ביום 5/1/2009 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת.

ביום 29/10/2009 הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו: תצהירו, תצהיר מר אליעזר חובב ומר צביקה וינר, שהיו עובדי הנתבעת ("חובב", "וינר").

ביום 19/1/2010 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת (מר יניב יהלום ודאי; "המנכ"ל").

ביום 15/9/2011 נשמעו עדויות הצדדים. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב: ביום 17/11/2011 התובע וביום 30/1/2012 הנתבעת.

ב.         הראיות

הסכמי העבודה

התובע צירף לכתב התביעה הסכם עבודה עליו חתם בראשית העסקתו.

לטענתו, נקבע בהסכם, כי יקבל שעות נוספות גלובלאליות עד 4 שעות נוספות לימים א'-ה' ועד 2-3 שעות נוספות ליום ו' ומעבר לכך, ישולמו לו שעות נוספות על פי חוק ("ההסכם").

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה, גם את הסכם העבודה שנחתם עם התובע ביום 1/11/2007,  הסכם שעמד בתוקף ממועד חתימתו.

בהסכם זה נקבע, כי לעובד ישולם שכר בסך 4,200 ש"ח וכן תוספת שעות נוספות גלובליות בשיעור 1,800 ש"ח, שנקבעה ל- 67 שעות נוספות בחודש בממוצע.

היקף המשרה הועמד על 186 שעות חודשיות (בגין 5 או 6 ימים בשבוע בהתאם לצרכים).

כן נקבע בהסכם, כי מסגרת שעות העבודה להן יידרש העובד, הינה 12 שעות ביום, אשר כוללת גם שעות פיצול (הפסקות במהלך שעות העבודה אשר אינן שעות עבודה). הנתבעת טענה כי כנהג, נדרש התובע לזמינות ולכן נקבעה מסגרת עבודה זו, הגם, שכמוסכם, התובע לא נדרש לעבוד במהלך כל 12 השעות ("ההסכם השני").

התובע לא צירף את ההסכם השני, ולא הציג בפנינו, טעם של ממש לאי צירופו של הסכם זה או לאי גילויו.

מנגד, בתביעתו טען בפועל עפ"י ההסכם השני - בלא שאזכר כלל את קיומו!

בחקירתו הנגדית טען כי הסכם זה לא היה רלוונטי (עמ' 2 ש' 20-22), במקום אחר טען, כי אינו יודע על מה חתם וכי לא קרא את ההסכם (עמ' 14 ש' 15-20) ובגרסה שלישית, טען כי ההסכם השני לא שינה את תנאי העבודה שנקבעו מלכתחילה.